אמא שלי, בבית הספר

בית-ספר-של-פעם-בעיראק

כמי שנולדה בעיראק, למדה אימי בבי"ס יסודי אותו ניהלה מנהלת ערביה, קשוחה ביותר, כריזמטית מאוד, עם עין אחת – שאוי לאותו ילד, שנעצה בו את עינה!

התלמידים פחדו ממנה פחד מוות! כשרק נכנסה לכיתה, כולם עברו לדום.

אמא, שהיתה תלמידה מצטיינת וחביבה מאוד, הצליחה להתחבב על אותה מנהלת.

בעיראק, לא נתנו לבנות ללמוד יותר מ-6 שנות לימוד, על-מנת שלא יהפכו משכילות וילכו למקצועות נשיים: תפירה, סריגה וכו'. אלא, שאמא, בהיותה כאמור תלמידה מצטיינת, קיבלה אישור – לפנים משורת הדין – ללמוד גם בחטיבת הביניים. (אגב, הגיעה לארץ עם ידיעת השפה האנגלית והצרפתית).

כאשר הגיעו תקופות החגים היהודיים שלנו, קיבלו התלמידים חופש בחגים הגדולים, אך מה קורה בחג כמו פורים, למשל?

כאן כבר היתה בעיה ליהודים, מי ילך לבקש יום חופש ממנהלת כזו קשוחה? מה עשו? פנו התלמידים אל אמא והפכו אותה לשליחה שלהם. בכל חג קטן שכזה – היתה זו אמא שהלכה אל המנהלת וביקשה יום חופש לחגוג.

קשה לתאר את שמחת התלמידים, כאשר בכל פניה של אמא, התשובה היתה חיובית! וליהודים היתה אורה ושמחה וכבוד ויקר…

 

תגיות:

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.